<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב חייא בר אמי</h1>
<h2>דף נו:</h2>
[א"ה כאן בכת"י חסר תחילת הערך מחמת שהוא קרוע] אלא דרב חסדא ור' חנינ' דפליגי אליב' דר' חייא בנבילה בטלה בשחוטה אי בתר בטל אזלינ' אי בתר מבטל כדמפ' הת' דכי א"ר יהוד' מין במינו לא בטל היכא דאיפשר למיהוי כותיה היכא דלא איפשר למיהוי כותיה בטל. ובבכורות פ' הלוקח בהמה מן הגוי [כ"ג ע"א] מייתינ' להא דר' חייא ומייתי' נמי הא אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכ' אחר הרוב, ומשנה במס' פרה פ"ט וכן פלוגת' דאביי ורבא דפליגי בפ' אחרו' דע"ז [ס"ו ע"א], אחמרא חדתא דנפל אענבי וכן חמרא לגו חלא, וכן חלא דחמרא וחלא דשכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי דאביי אזל בתר טעמ' ורבא אזל בתר שמא בין אי פלוגת' אליבא דר' יהודה או אפי' לרבנ' דפליגי אר' יהוד' במין במינו בעלמ' והכא משום חומרא מודו, נר' דלרבא כיון דר' יהוד' מדם הפר ומדם השעיר יליף דתרויהו (דמסתמ' מקרן) [דתרווייהו דם סתמא מקרו] בכה"ג דוקא אמרי' דלא בטל דאיכא תרתי שמא וטעמ', ואביי סבר עיקר טעמ' דר' יהוד' משום טעמ' ולא משום שמא כיון דכת' מדם הפר ומדם השעיר ואמרינ' בסדר יומ' בפ' הוציאו לו [נ"ו ע"א] בגמ' ר' יהוד' אומ' לא היה שם אלא כאן אחד, דדם הפר סומק ודם השעיר חיור אלמ' בין בשמא בין בחזותא חלוקין, אלא משום דטעמ' דתרויהו טעם דם הוי מין במינו הוא הדין נמי לכל הני דאע"ג דחלוקין (בשום) [בשם] ומראה כיון שטעם שלהן שוה הוי מין במינו והאי טעמ' איכ' לפרושי ואליב' דרב ורב חסדא ור' חנינ' אליב' דר' חייא דמתני אליב' דר' יהוד', כיון דטעמ' דר' [יהודה] משום דם הפר ודם השעיר ולא שייך בהו למימ' בתר בטל ומבטל שהרי שוין בכל דבר ולא בטלי (הם) הכי נמי כל דדמי ליה, למר אלים ליה בטל למר אלים ליה מבטל, מיהו סתם התלמוד מסיק התם בהקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"א] דכל מין במינו לא בטל, ונ"ל דדוקא לאפוקי מדרב חסדא ור' חנינ' אליב' דר' חייא אבל מפלוגת' דאביי ורבא דלרבא נבילה ושחוטה שמא וטעמ' חד הוא ולא בטל וכ"ש לאביי, אבל בתרי שמא הן סביר' ליה לרבא דלא הוי מין במינו כמו שכתב' הטעם, ולאביי הכל תלוי בטעם.
